בליל הסדר אנו אומרים בהגדה כי חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כשהיינו ילדים, וגם לאחר מכן, נהגנו לעצור את אבא ולבקש ממנו לספר לנו שוב ושוב את הסיפורים והחוויות מימי השואה תוך שאנו מתעכבים בפרטים הקטנים ביותר; גם באלו שנראים חסרי חשיבות למכלול הכולל של הסיפור. מה הוא לבש. אילו ריחות הוא הריח. עד כמה כאב לו כשנפצע. מתי דמע ומתי לא. על מה הוא חשב, עד כמה התאבל ואל מי הוא מתגעגע. היינו מתעכבים בפרטים הקטנים הללו שוב ושוב בנסיון נואש להכיל בתוכנו את הזכרון השלם באופן הכי מוחשי והכי אמיתי. שכן מהו הזכרון אם לא חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מהשואה.
